לשר התחבורה יש אחריות אישית על התוצאות הנוראיות בכבישים.

ישראל כץ קבע מדיניות שגויה, שונה משל קודמו. ובתקופת כהונתו מגמת הירידה במספר ההרוגים התהפכה. ומזה שש שנים שאנו עדים לעליה במספרם.

שר התחבורה קבע מדיניות שרואה בתשתיות חזות הכל, ואיננה מטפלת בגורם האנושי.

בשנות כהונתו, כמדיניות קוצץ התקציב של הרשות לבטיחות בדרכים עד שהפך לזניח ולא אפקטיבי כפי שהיה בעבר.

בשבוע שעבר, נפרדנו אשתי ואני מחברה והבת הפעוטה שלה, בת השבעה חודשים. שי-לי קתאלי ויעל הקטנה נהרגו בתאונת דרכים מחרידה בכביש 40 ליד באר שבע.

שי-לי השאירה אחריה הורים, אחות, את נדב בעלה ושני ילדים מקסימים בני שמונה ושש שלומדים להגיד "כבר אין לי אמא, כבר אין לי ואחות".

שי-לי ויעל אינן לבד. עד לכתיבת שורות אלה נהרגו השנה כבר 238  בני אדם במה שמכונה "תאונות דרכים".

 

כמעט ואין תאונות דרכים. במרבית המקרים זו אינה תאונה כתוצאה מטעות של נהג, הולך רגל או רוכב. במרבית המקרים מישהו ביצע עבירה שבמודע שגרמה להתנגשות שכתוצאה ממנה אנשים נפגעים ומתים. עבירה שבמודע היא כל אותם מקרים בהם מישהו בוחר במודע לעשות משהו שהוא יודע שאסור לעשות. בוודאי כאשר חיים מוטלים על הכף.   

לבדוק או לשלוח הודעה בטלפון, לשתות ולנהוג, לרכב ללא קסדה או על המדרכה, או על כלי חשמלי מתחת לגיל 16, לעקוף מעבר לפס הפרדה רצוף. להתעלם מתמרורים, לנסוע במהירות מופרזת, "לגנוב" רמזור ועוד דוגמאות רבות.

יש רק סיבה אחת בגינה בני אדם עושים עבירות שבמודע. והיא סיפוק מיידי, הנאה מידית, רווח מיידי. בין אם זה בא לידי ביטוי בזמן, כבוד, אגו, כיף.

אנו עושים מאמצים גדולים ללמד את ילדינו לדחות סיפוקים, ולהקנות להם תובנות שישמרו עליהם. אבל גם אנחנו לא מודעים לכלל הסכנות ולעתים עושים פעולות שמסכנות אותנו את ילדינו ואת הסביבה.

כללי בטיחות יש לדעת, להפנים ולתרגל שוב ושוב, כדי שיהפכו לטבע שני. כאשר משתמש דרך לא מקבל את כל הידע הדרוש לו בסוגיות שונות בבטיחות, הוא לא תמיד יודע או מבין, מדוע פעולה מסויימת שלו כל כך מסוכנת.

פעמים רבות משתמשי דרך מסתכלים רק על יכולותיהם האישיות כדי להימנע או לצאת ממצבי סיכון עד  שהם מפתחים אשליה של ביטחון.

אך הם אינם לוקחים בחשבון את שאר הנהגים, הולכי הרגל והרוכבים שעשויים לשנות את הנסיבות.  

עבירות שבמודע ניתן למנוע על ידי העלאת מודעות,  הקניית הרגלים, יצירת נורמות חברתיות וסנקציות על ידי אכיפה והחברה כאחד.

כך לדוגמה חוסל העישון במקומות ציבוריים. זה הפך ללא לגיטימי גם בחוק ועל ידי אכיפה, אבל גם חברתית. נתנו ללא מעשנים את הלגיטימציה לא להיות ביישנים. חיזוק הלא מעשנים נתן להם כוח לעמוד אל מול המעשן ולהגיד לו שזה מפריע וגם לא חוקי. למעשנים נהיה ברור שזה לא מקובל חברתית, עוד יותר משזה אינו חוקי.

בשנים 2006-2007 הוקמה הרשות הלאומית החדשה לבטיחות בדרכים. הרשות הוקמה מתוקף חוק ותוקצבה ב 550 מיליון ש"ח. אף על פי שהחוק עקר לה את שיניה עוד טרם החלה, התקציב אפשר לה לעשות את העבודה.

השר דאז, שאול מופז שם את הבטיחות בדרכים בראש סדר העדיפות של המשרד והדבר בא לידי ביטוי במעשים. גם כשהאוצר החל לקצץ בתקציב, השר דאג להשלים תקציבי הרשות מתקציב משרד התחבורה. כל פגישה עם ראשי ערים החלה בסקירת מצב הבטיחות בדרכים ביישוב ותכנית הפעולה לצמצום הנפגעים.

התוצאות לא אחרו לבוא. מגמת הירידה המשיכה עד כדי עמידה ביעד הממשלתי של 300 הרוגים בשנה. במרץ 2009 נכנס לתפקידו שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ. השר בחר לשנות את מדיניות קודמו ולהתמקד בתחום התשתיות תוך הזנחה של הטיפול בגורם האנושי.

תקציב הרשות לבטיחות נשחק עד כדי כ 100 מיליון ש"ח  בשנת 2017.

הקיצוץ העמוק נמשך מכניסתו ועד היום לאורך כל השנים. ניתן לראות בברור כיצד מגמת הירידה מתהפכת ככל שהקיצוץ בתקציב הרשות הלך והעמיק.

בשלב מסוים התקציב הגיע לרמה קריטית שלא אפשרה מאבק אפקטיבי בתאונות הדרכים.

לדוגמה: מאז מרץ 2009 הופחתו בחצי מספר ניידות המשטרה. התוצאה אין אכיפה אפקטיבית. תקציב משרד החינוך נחתך מ 40 מיליון ש"ח  ל 18.

תקציב מטות הבטיחות בדרכים של העיריות קוצץ מ 44 מיליון ש"ח ל 12 בלבד. התקציב לתשתיות רכות ברשויות המקומיות קוצץ מ 220 מיליון ל 120 בלבד. תקציב ההסברה ברשות הפך לשולי. אין קמפיינים לאומיים כמו בכל מדינה מערבית אחרת.

 

דו"ח מיוני 2017 של המועצה האירופית לבטיחות בדרכים  ארגון ה-ETSC קובע:

"שחוסר ההתקדמות בשיפור הבטיחות בדרכים בישראל נובע מירידה בפעילויות התערבות למניעת תאונות, לרבות ברמת האכיפה ע"י המשטרה, בהשקעות בתשתית בטיחותית, בטיפול בגורמי מהירות ועוד".

לעתים אני שומע חוסר אמון ביכולת להילחם בתאונות הדרכים. אני יודע כעובדה שזה לא נכון. מדינת ישראל כבר הייתה במקום נכון, כבר ניצחה. היו מדיניות, מנהיגות ומשאבים.

מדיניות שגויה, שיקול דעת מוטעה של שר, מחדל של מנהיגות הביאו את התוצאות האיומות.

אם הייתה מתפרצת מגפה קטלנית שמניעתה הייתה דורשת לחנך את הציבור לעשות או לא לעשות פעולות מניעה כאלה ואחרות, אין ספק שהממשלה הייתה מעמידה את כל האמצעים הדרושים. אין ספק שהיה מוקם מערך של אכיפה, הסברה, וחינוך, שבאמצעותם היו נוצרות נורמות התנהגות וסקציות חברתיות לאי עמידה בנורמה. אין ספק שהיינו מצליחים.

אותו הדבר לגבי תאונות הדרכים. הנהגים, הולכי הרגל והרוכבים יכולים לעשות שינוי, אבל זה דורש משאבים, מדיניות ומנהיגות מתאימה.

לישראל כץ אין את זה, האחריות עליו ואנחנו חייבים להגיד לו את זה בקול רם.

 

את שילי ויעל כבר לא נחזיר. אבל אני יודע שאפשר להציל עוד רבים.

דן בן יהודה MA

מומחה לגורם האנושי בתאונות דרכים.